<h1>ראבי"ה סימנים תי"ב—תי"ג</h1>
<h2>דף לט:</h2>
נשאלתי על התבואה שירד עליה הדלף ולא עביד [טיף טיף להדי] טיף טיף, ונראה בקוע בחטים באותו [צ]ד שירד עליהם הדלף, ועלו בחטים שבקמ[צ]ים ירק מכח הליחלוחית, ובא [ב]על התבואה והשליך אותו לחוץ, ולא היה [אפשר] להזהר שלא נתערבו מהן בשאר החיטים מעט בשלשה [ק]מצים מאותן שנתבקעו. ושאל השואל מהו לאכול מהם בפסח ולהשהותו משום חשש חמץ, דבין רבי יוסי [ובין] רבנן שפליגי לגבי לתיתה בפרק כל שעה מודו דנתבקעו אסורות. וחקרתי שמן התבואה היה [כ]עשר מידות ואכלו מהן, לאחר שנתערבו המעט שנתבקעו [ב]כל המדות, קודם פסח, ו[ב]רוב שנתייבשו עתה החיטים המבוקעין אינם ניכרין. ואמרתי אילו ברי לי שהמבוקעין בכ[ר]י עדיין, להתירן בפסח אי אפשר ולמיזל בתר רובא, דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו. ואפילו לאחר הפסח אסורין. ואף על גב דלא קניס רבי שמעון על ידי תערובות, הני מילי תערובות שאינו ניכר, ונבלע, כעין קדירות בפסח, אבל הכא בעיניה הוא, אף על גב דלא ידע להכירו, והוה ליה כאילו חמצו מונח בבור ועבר עליה, ואסור להשהותן. ואמרינן בפרק קמא דפסחים [ט' ע"ב] תשע ציבורים של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל ולא ידעינן אי חמץ שקיל אי מצה שקיל היינו תשע חנויות, פירוש דספיקו אסור, דהוה ליה קבוע. וצריך לפרש לענין לאכול החתיכה בפסח, דאית ביה איסורא דאורייתא דומיא דחנויות, ולא לענין בדיקת חמץ דרבנן, כדמוכחא כולה סוגיא התם דלא מדמינן בדיקת חמץ אלא לתרומה דרבנן. הילכך אילו ברור לן שהחמץ בכרי אסור. ולזבוני לגוים לא אפשר, כיון שאינו ניכר דילמא אתי ישראל לזבוניה מיניה דגוי, כדאמרינן בפרק כל שעה [מ' ע"ב] גבי ההיא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא דמסקינן נזבינינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליין קמי פיסחא. אבל השתא שאכלו מן התבואה עד הפסח נראה לי דהוה ליה ספק ספיקא, ושרי אפילו בפסח למיכל מינה, כדאמרינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ד ע"א] אמר רב נחמן אמר רב טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולם דאמרינן הך דאיסורא נפלה, פירוש טבעת של תקרובת עבודה זרה שנתערבה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו [כולן] על ידה, (אפשר) דאמרינן [אפשר] דהך דאיסורא נפלה, דמהשתא הוה ליה ספק ספיקא, ספק נפל האיסור, ואפילו לא נפל, כל שתי טבעות שנהנה מהן אפשר שהם מותרים. ודכוותה קאמר התם רבי שמעון בן [לקיש] גבי חבית של תרומה שנתערבה. אלמא דשרינן בכי האי גוונא אפילו גבי תקרובת עבודה זרה דחמור איסורה, ואפילו גבי תרומה דיש לה מתירין, כדאיתא התם בצריכותא. ואף על גב דאמר רבה לא התיר רבי שמעון בן [לקיש] אלא חבית דמינכרא (מילתא) נפילת[ה] אבל תאנה לא (פליג), ורב יוסף פליג עליה ואמר דאפילו תאנה, וקיימא לן כוותיה דרב[ה] לגבי רב יוסף, בהאי קיימא [לן] כרב יוסף, דרב גבי טבעת שייך כוותיה, כדאמר[ינן] אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה אימא לא צריכא. ותו דלא פליגי אלא אליבא דרבי שמעון בן [לקיש], ולא לרב [ד]קיימא לן [כוותיה]. ואף על גב דמוקמינן לרב כרבי אליעזר דאמר אם קרב ראש אחד וכו', ופליגי רבנן עליה, (ואף על גב ד)כיון דאמרינן [ד]רב ורבי שמעון בן [לקיש] (ד)סברי כוותיה הילכתא כוותיה, דהא לא קאמר רב (אלא) לרבי אליעזר, אלא קא[מר כרבי] אליעזר, שמע מינה דסבר כוותיה. ואף על גב דרבי אלעזר בן פדת פסיק בפרק קמא דנדה [ח' ע"א] דאין הלכה כרבי אליעזר אלא בארבע ולא שנא בסדר טהרות ולא שנא בשאר סדרים, כיון דשמואל פליג התם ואמר דווקא בסדר טהרות אבל בשאר סדרי איכא טובא, ודרב בהתערובת סבירא ליה כשמואל, הילכתא כוותיה לגבי דרבי אלעזר. ותו [דתלמיד דידהו הוא. ותו] דאיכא ספרים דגרסי בזבחים רב דאמר כרבי אלעזר ובמתניתין [זבחים ע"ז ע"ב] גרסי רבי אלעזר אומר אם קרב וכו', והיינו רבי אלעזר בן שמוע, וכיון דלאמוראי מסתבר טעמא הילכתא כוותיה. הילכך כיון שאכלו כבר מקצת החיטים שרי למיכל מינייהו בפיסחא, דאיכא למימר שמא אין כאן איסור, שאכלו כבר השני קמצים של איסור, ואם תימצי לומר שלא אכלו, איכא למימר שממקום המו[תר], [מ]אותו מקום שאין חיטים של חמץ, יאכלו עתה, והוה ליה ספק ספיקא, כדאמרינן אם קרב ראש אחד יקריבו כל הראשים כולם. וגדולה מזו נראה לי דאפילו לא אכלו מינייהו ד[שק]לינן לכתחילה מינייהו וש[ד]ינן להו [לים] א[ו] מפרר וזורה לרוח אי נמי שקיל ואכול מינייהו קודם הפסח ואשתרי אינך, כדפרישית טעמא. ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, דאכתי לאו איסור נינהו עד שיגיע הפסח. ואף על גב דפרכינן התם בזבחים לעיל מינה והרי שחוטים דלכולי עלמא נידחין הם [ו]תניא רבי אליעזר אומר אם קרב וכו', משמע דדוקא בדיעבד שרי בכי האי גוונא, התם משום שכבר אסורין הם, כדאמר רבא השתא דאמ[ו]ר רב[נן] לא נקריב אי נקריב [לא מרצי], אבל הכא אפילו לכתחלה. ודווקא שרינן בתרתי למיכל, דלכל הפחות וודאי היתר איכא בהדי ספק [איסור], כדאמרינן התם לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד אסור. ואין לך בכל מצה ומצה שלא יהא יותר משיעור האיסור, והוה ליה תרתי. ואין להחמיר ולומר דבעינן טפי משיעור האיסור בכל שיעור בכביצה, שהיא שיעור בית הבליעה, ונימא שבכל בליעה ובליעה בעינן שנים שנים, ובקמצים אסור, דילמא מיתרמי איסור בחדא זימנא, דכיון דאיכא ספק ספיקא לא מחמירינן כולי האי, אלא טעמא [כיון] דאיכא קצת היתר למיתלי בתר היתר (נמי) הילכך תלינן דמעורב נמי היתר בכל בליעה ובליעה. וכן יש לומר בכל איסור דמיתרמי בכי האי גוונא דשרי, בין נבילה ובין טרפה, ואפילו חתיכה חשובה הראויה לימנות, דהא טבעת נמי חשובה, כדנפרש לקמן. ואיכא דמחמיר בעבודה זרה טפי מבחמץ בפסח, כדאמר רבי יוחנן [ע"ז ע"ג ע"ב] כל איסורים שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מ[טבל] ויין נסך, [ו]כיון דשרי [בעבודה זרה כי האי גוונא, כל שכן בשאר איסורים. וכי אמרינן דשרי בכי האי גוונא] דוקא שנפלה לים הגדול או קרב ראש אחד או נאכל, שאינו עוד בעולם, ואיכא למימר דהאיסור אינו בעולם ולא יאכל איסור, אבל אי איתא בעולם ופירש למקום אחר לא שרינן אפילו על ידי שנים [שנים] הנשארים, אם הם הרוב, כדאמר רב התם טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה טבעות ופירשו ארבעים למקום [אחד] ו[ששים] למקום אחר וכו' עד פירשו ארבעים למקום [אחד] אינם אוסרין ששים למקום אחד אוסרין, ולא שרינן להנך [ששים] על ידי שנים שנים, ונתלה בארבעים, דהא היכא דפירש אחד (אחד) לים ואיכא רובא קמן שרינן בהכי, אלא כיון דהאיסור בעין, וה[ששים] נתיר על ידי הארבעים, והארבעים על (האיכא) ידיהם, ויאכל האיסור בברור, לא שרי בכי האי גוונא. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דפסחים [י' ע"א] צבור אחד של חמץ וכו' ואתא עכבר וכו' היינו שני שבילין דתניא שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך באחד [מהן] ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני וכו', ואמר רבא בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וכו', משמע דבזה אחר זה תלינן חד בחבריה, התם הילכתא גמירי לן דספק טומאה ברשות הרבים טהור בכל ענין, ולא גמרינן התם מיניה אלא בדיקת חמץ דרבנן, אבל הכא לא. ונראה דאפילו שמואל דפליג ואמר הנח לעבודה זרה שספיקה וספק ספיקה אסורה עד סוף כל הדורות לא פליג אלא בספק ספיקה שאסור בעין וסבירא ליה דאפילו הארבעים אוסרות, ולא תלינן בששים כדקאמר רב, אבל בהא דאמר רב לעיל ונפלה אחת לים הגדול הותרו כולן אהא לא פליג שמואל, ושרי לדברי הכל. והרב מורי אבי שיחיה השיבני דכיון דחזינן דמחמרינן בהאי ספיקא כולי האי [ד]לא שרינן אלא על ידי שנים [שנים] הכי נמי איכא למימר דלא תלינן למימר הך דאיסורא נפל [אלא] היכא דאי נפל האיסור ברור דכולו נפל, כגון טבעת אחת או חבית של תרומה או ראש של בעל מום ב[קרבנות], כדתנן התם, אבל שלש טבעות של עבודה זרה או ארבע וחמש ונתערבו בה[תר] ונפלו שלש לים הגדול, דאיכא למימר דאפילו נפל האיסור איכא למימר דמקצתו נפל ולא כולו, לא תלינן להקל. והכי נמי שני קמצים חיטים אסורין שנתערבו, אף על פי שאכלו מהם, דילמא אכתי לא נפל כל האיסור. אבל בחדא חתיכת איסור ההיא וודאי איכא למיגמר מינה דרב דהתערובת. ואני בעניי נראה לי דלא שנא, דהא אפילו היכא שטבעת אחת נפלה לא ברי לן דנפל האיסור, אלא דתלינן משום דאיכא ספק ספיקא, בשתים ושלש נמי תלינן דכולהו נפלו, כיון דאיכא ספק ספיקא.
ואי קשיא לך (ד)הא דתנן בפרק חמישי דתרומות [מ"ב] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורים רבי אליעזר אומר תירום ותשרף שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים או קליות וכו', משמע דלרבנן לא אמרינן סאה שנפלה היא סאה שעלתה, אלא עדיין מעורב. ואפילו רבי אליעזר לא אמר אלא להחמיר, דהא מייתי לה בבכורות פרק שלישי הלכה בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' [כ"ב ע"ב], ותני עלה אותן חולין לרבי אליעזר מה תהא עליהם יאכלו נקודים [וכו', ואמר] עולא מה טעם וכו', אלמא דחייש רבי אליעזר שמא נשאר שם מן הסאה הטמאה, ולא אמר היא סאה שעלתה אלא להחמיר. וליכא למימר דלרבנן אפילו להקל סבירא להו היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה, והכא משום דאיכא למישרי אפילו הסאה הטמאה קאמר תעלה, פירוש תבטל, כמו תרומה שעולה במאה, דהא תנן בתרומות פרק חמישי [מ"ג] בתר(י) פלוגתייהו סאה תרומה שנפלה למאה חולין [תעלה ותאכל ניקודים] וכו', וסתם נישנית לכולי עלמא, ולא אמר תירום ותאכל ניקודים והשאר יאכלו אפילו בטומאה, ונימא סאה שנפלה [היא סאה שעלתה] וכו', שמע מינה דלכולי עלמא להקל לא אמרינן הכי. והכי דייק לה התם בירושלמי דתרומות [פ"ה ה"ב] אמר רבי סימון (אמר) רבי אליעזר כדעתיה כמה דו אמר [תמן] כל הפסולין עלו בידו כן הוא אומר הכא כל הטמאים עלו בידו רבי זעירא בעי אמר לא אמר רבי אליעזר אלא משום גזירה ולא מודי רבי אליעזר בסאה שעלתה מתוך טבל שהוא צריך לקרות שם למעשרותיה וכו' אמר רבי מנא יאות אמר רבי זעירא דתנינן סאה תרומה טהורה שנפלה [למאה חולין טמאין] [ו]לית רבי אליעזר פליג. ותו ראיה דתנן התם [מ"ה] סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמעת [כ]תרומת ודאי וחכמים אומרים אינה מדמעת אלא לפי חשבון, אלמא דאפילו להחמיר לא אמרי רבנן היא סאה שנפלה היא סאה שעלתה. ובפרק נוטל אדם [שבת קמ"ב ע"א] מייתי משנה דכוותה, ופריך אימור דשמעת ליה לרבי אליעזר לחומרא וכו'. ועוד יש משניות התם טובא המוכיחות [כן]. מכל הני אין ראיה להך עובדא, דנימא מקצת האיסור נשאר, דהתם [לא] תלינן להקל משום דליכא אלא חדא ספיקא, ואף על גב דתרומה עולה במאה, משום טומאה צריך לשמור. וכן היכא שנפלה למקום אחר אינה מדמעת אלא לפי חשבון, דיש בילה ואפילו לקולא, דלא מדמעת כתרומת ודאי, והוה ליה כתשע צבורים (אחד) של מצה ואחד של חמץ, דמדמי [ליה] לתשע חנויות דספיקו אסור, כדפרישית לעיל דתלינן לחומרא, לא שנא חתיכה [אחת] ולא שנא טובא חתיכות, דומיא דסאה דתרומה. ואפילו יש בו ספק ספיקא כשתעלה סאה תרומה, שיאכל מקצת מן הנשאר בטומאה ויתלה בשאר, כיון דהכל בעין לא שייך בזה ספק ספיקא אפילו לרב, דתלינן האיסור ברוב, כדקתני רב פירשו ארבעים כולם למקום אחד אינן אוסרות, דתלינן בששים. אבל בספק ספיקא שאין ב[ע]ין האיסור לקולא תלינן, ולא שנא חדא חתיכה ולא שנא שתים תלינן לקולא, כדאמרינן גבי תרומה דרבנן בחדא ספיקא גבי שתי קופות וכו' [לעיל ט' ע"ב] שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, הכי נמי בספק ספיקא אפילו באיסור דאורייתא להקל תלינן. ואם תאמר אפילו אם נתיר החטים לאכול בפסח, היינו משום דלגבי אכילתם איכא ספק ספיקא, אבל לא תיפוק לי [להתיר להשהותם], דלגבי השהתו בפסח, דאיכא איסור דבל יראה ובל ימצא, ליכא אלא חדא ספק, דספק נאכל האיסור, ואם לא נאכל הרי הוא מונח ברשותו, אף על פי שאין מכירו, והרי הוא בעין, ולא דמי להתר קדירות בפסח, דמובלע. הא לאו מילתא היא, דלא מצינו שאסור לשהות בפסח(ים) דבר שמותר באכילה, דבאיסור כרת התרת איסור לאו לא כל שכן, כדאמרינן בהאשה רבה [צ"ד ע"א] גבי עד אחד ביבמה. ואף על גב דאיתותב רבא התם, היינו משום דחשו רבנן דזימנין דסניא ליה, כדמפרש התם, אבל הכא, אף על גב דקניס רבי שמעון היכא דעבר עליה בבל יראה, כיון שמותר באכילה מטעם ספק ספיקא, אספק לא מצינו שקנסו. ולאו דלא יראה נמי ליכא, דהתראת ספק היא. ואפילו למאן דאמר שמה התראה, הני מילי היכא שבשעת התראה היה ספק אם יעבור ולבסוף עבר בוודאי, כגון שבועה שאוכל ככר זה היום, [אבל] בכי האי ספק, דאפשר דאין כאן איסור כלל, אפילו לאו ליכא, ושרי נמי באכילה.
בעינא דאימר מילתא ומסתפינא מחבריא. דחטים שירד עליהם הדלף ונתבקעו [וחזרו] ונתייבשו ואין ביקועם ניכר יש ל[צדד] הדברים לאיסור ולהיתר בפסח. דגרסינן במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ט ע"ב] בעי רבי זירא חיטים שיורדים בעבים מהו, פירש רש"י כגון שטבעה ספינ[ה] בים אוקיינוס [ע]ם התבואה ובאו העבים ושאבו מהם, ואמרינן למאי אי למנחות אמאי לא [אלא לשתי הלחם] וכו', אלמא למנחות כשירין, אף על גב דתנן [שם נ"ב ע"ב] [כל] המנחות באות מ[צ]ה וכו'. ואין כאן לומר אגב מזלייהו לא מחמצי, דהא נישרו במים, אלא מסתבר כיון שנתייבשו חזרו לכמות שהם, ואין כאן חמץ לפירוש רבינו שלמה. ותו דגרסינן בפרק כל שעה הלכה האוכל תרומת חמץ בפסח [ל"ג ע"א] במה דברים אמורים במפריש [תרומה והחמיצה אבל מפריש] תרומת חמץ וכו' עד דלא היתה לה שעת הכושר היכי דמי דאחמיץ במחובר וכו', וכיון שמצינו [חימוץ] במחובר אין לך [תבואה] שכשירה בפסח ולמנחות, שאמרינן שפעמים הגשמים יורדים שבוע ויותר והשבלים שוכבים במים ממש, ואינם עומדים לומר אגב מזלייהו לא מחמצי, אלא סמכינן איבש. וגבי ההיא ארבא דחיטי דטבעה בחישתא [לקמן מ' ע"ב] לא [היה] שהות לייבשם לפני הפסח, כדאמרינן ניזבנינהו קבא קבא [לישראל] כי היכי דכליין קמי פיסחא, שלא היה זמן [לייבשם]. וגבי לתיתה דאמר[ינן] [מ' ע"א] מצוה ללתות דאי לאו לתיתה שימור למה לי, התם לא משום דליכא תקנתא ממש, אלא שימור צריך דלא ליצטריך לייבשן. וכן הך דאמרינן אין לותתים את השעורים בפסח, משום חשש חימוץ, לא נזקק לומר ולפרש תקנתייהו. ומסתפינא, דיש להשיב שדוחק היא ההיא דחייה דפרישית גבי לתיתה, וגם גבי ההיא ארבא דאפשר לייבשה אפילו ביום אחד בתנור, כמו שנוהגים לייבש מתקני שכר שעורים. וגבי תבואה שיורדים עליה גשמים אמרינן מסתמא אגב מזלייהו לא מחמצי, ותו אחזוקי איסורא לא מחזיקינן כל זמן שלא ראינום מבוקעים. ואפילו למר עוקבא שאמר לא נתבקעו ממש וכו', [ו]פליגי הגאונים אי הילכתא כוותיה אי כשמואל דאמר נתבקעו ממש, אפילו הכי אחזוקי איסורא לא מחזיקינן. וכן גבי חטים שירדו בעבים אפילו לפירוש רבינו שלמה (אי) אפשר שלא היה נראה בהם ביקוע ושינוי מראה, ולא מחזיקינן איסורא. ותו שיש לפרש שירדו מן השמים בלא מים, כענין ההוא אטמהתא דנפיל לרבה בר בר חנה, כדאיתא בפרק ארבע מיתות [נ"ט ע"ב]. הילכך צריך עיון לעשות מעשה, ואין לסמוך להתיר איסור כרת אם לא בראיה ברורה. אבל מטעם דלעיל נראה לי דאפילו נתבקעו שרי, כדפרישית לעיל.
